• togetherkulan

2011-2014 / ירדן


זו אני החוצפנית. המרדנית. הבעייתית. שסירבה ללכת אחרי החוקים בעיניים עצומות. שטימאה את האולפנית בברכיה החשופות. שהתהלכה עם שיער פזור ואיפור בולט, כשנקישות העקבים הגבוהים נשמעות בכל החדר. זו שגרמה למורות לצקצק בלשון כשלא הפנימה את דבריהן. שהרבנים התייאשו ממנה. שהופעתה והתנהגותה לא הלמו את רוח המקום. זו שהדעתנות שלה הייתה מוערכת אם רק דעותיה היו תואמות למצופה. זו שניסו להחדיר לה לראש כל הזמן שאישה טובה היא אישה שמורה. שכבודה נמדד בשטח הבד שמכסה אותה. זו שלימדו אותה להתרחק מגברים כמו מאש (כי אני הרי פיתוי ולא בת אדם) עד ליום בו אתחתן עם גבר הטרוסקסואל סיסג'נדר כמובן.

אני זוכרת הרצאה אחת בכיתה ט' בה המרצה, אדם כריזמטי ומוערך, אמר לנו שנשים חילוניות הן כמו תכשיטים בשוק, ואילו אנחנו הושוונו לתכשיטים בחנות יוקרה. עצם תמחורן של נשים כמוצר, בין אם בסכום של עשרה שקלים, חמשת אלפים שקלים, או בסכום של כל הנשים שנאנסו בגלל הגישה הזו, עזר לי להבין הרבה על המקום בו נמצאתי.

אני כבר לא שם. היום אני בחברה בה המרד הוא הסטנדרט, בה ציות אוטומטי לנורמות הוא האויב, בה כבודו של אדם נמדד ביחסו לזולת. מרד לא מצריך מאמץ, זו הדרך הטבעית והמשוחררת לחיות. הצטרפו אלי למרד, בואו לצעוד איתי בצעדת השרמוטות.


צילום: לובה פיין- Feinshots הפקה: לי אלחסיד, שני צור.

7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול