• togetherkulan

1996 / תניה


ביום שישי בצהריים במרכז העיר ירושלים, אחרי בית ספר, אני בת חמש-עשרה שצועדת ממפגש עם חברות לתחנת האוטובוס הביתה. פתאום נצמד אליי גבר, דתי עם כובע וזקן מאפיר. נצמד אליי כתף אל כתף ולוחש לי דברים ממש לתוך האוזן. אמרתי לו כמה פעמים "לא", "עזוב אותי" "לך מכאן". רוח הדברים היתה ללכת איתו הביתה, הוא אפילו ייתן לי כסף, לא את הכל אני זוכרת. אבל המשפט הזה נחרט לי. החשתי צעדי והוא רק נדבק אליי יותר.

פחדתי להגיע לתחנת האוטובוס- שלא יידע לאן אני נוסעת ויבוא אחריי, יגלה איפה אני גרה- כי גם זה כבר קרה. עם דמעות בעיניים, מבוהלת ומתוסכלת שלא מצליחה לנער אותו ממני, ויותר מכל- שאף אחד לא עוזר. העיר מלאה אנשים, את חלקם תפסתי במבט בעיניים. כולם עיקמו פרצוף וסובבו את הגב. אף אחד לא התערב. מנסה לחשוב מה לעשות במקרה כזה. איך זה בסרטים, מה אמא לימדה.. שוטר! תפני לשוטר!! לא היה שוטר באזור אבל עמדה חבורה של חיילי מג"ב. ידעתי שאם אצמד אליהם לא תהיה לו ברירה אלא להניח לי. ניגשתי אליהם מבויישת, בוכה, "אתם יכולים לעזור לי בבקשה"? האיש המבוגר נרתע והמשיך ללכת. ביקשתי לעמוד איתם קצת עד שנהיה בטוחים שהלך. הם היו מבולבלים, נבוכים, לא ממש ידעו מה לעשות, צחקקו. ניסו להתחיל איתי, אם כבר ניגשתי אליהם.

זה היה היום שבו הבנתי שאני חייבת להסתדר, שלא יהיה לי על מי לסמוך ברגעים כאלה. את לבד. אני מספרת את הסיפור הזה בשביל לבקש מכם- תפקחו עיניים. תתערבו. זה קורה מסביבכם כל יום, כל הזמן. כמו שהעיניים שלכם פתוחות לכסף שאולי יהיה זרוק על הרצפה, לזקנה שעוברת את הכביש, או ילד שמסתובב באופן חשוד לבדו.

תפתחו עיניים. ילדות בנות 15 לא צריכות להסתובב עם צרור מפתחות באגרוף, בהיכון, באור יום- ולהרגיש לגמרי לבד.


צילום: לובה פיין- Feinshots הפקה: לי אלחסיד, שני צור.

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול