• togetherkulan

1997 / רינה

Updated: Jun 16, 2018


אני בת רבע-לשתיים-עשרה, זאת אומרת שלושה חודשים לפני בת מצווה, עומדת בתחנת האוטובוס ומחכה לקו שלושים ומשהו משכונת גילה בירושלים שיקח אותי לאולמי-אנערף, לבת מצווה של זוג תאומות מהשכבה שלי. אני לובשת חולצה בירוק זרחני מזעזע, עם חצאית משבצות באותו צבע שכנראה נחשב אז למגניב. לא בטוחה. החולצה מעט קצרה מדי, ואם אני אמשוך למעלה את החצאית זה יסתיר את הבטן אבל אז יראו יותר רגליים. לידי עומדים שני גברים ומדברים, ואני מספיק חסרת נימוס כדי לבהות בהם כי משהו בשיחה תופש את תשומת לבי. אחד מהם שם לב לזה וניגש לדבר אתי, לא זוכרת על מה. השני או נעלם או ממשיך לעמוד באותו מקום, לא זוכרת.

האוטובוס מגיע, אנחנו עולים יחד והאיש שניגש לדבר אתי מתיישב לידי. אני ליד החלון. החלטה גרועה, רינה. אין לך לאן לברוח. אני עם הפנים לחלון, בוהה בנוף, והיד שלו מתחת לחצאית שלי. או שדמיינתי? זכרון מעורפל. הכביש חולף מול הפנים שלי. החלון סגור. חבל שאני לא יודעת לעוף. אני מרגישה יד מתחת לחצאית שלי אבל לא מסובבת את הראש לבדוק אם היא אכן שם. אולי זה בסדר, אני אומרת לעצמי. אולי אנחנו בדרך להפוך לזוג, והוא יתאהב בי, ואז הוא כבר לא יהיה האיש הזר באוטובוס שהכניס לי יד מתחת לחצאית אלא החבר שלי, הבויפרנד, ואז זה יהיה בסדר שהוא נוגע בי בצורה כזאת. נכון שהוא בן שלושים (החלק היחיד מהשיחה שלנו שאני זוכרת), אבל הוא יהיה ג'נטלמן ויחכה שאגדל ורק אז נשכב. הכל בסדר רינה. קחי את זה כמחמאה. את כנראה מאוד יפה ונחשקת. זה כנראה החבר הבא שלך. הכל טוב.

הגענו לתחנה שלי. נראה לי שזו התחנה שלי, אני לא בטוחה. תמיד הייתי קצת עפיפון, עכשיו אני גם לחוצה וחושבת על זה שהיום כנראה הכרתי את החבר הבא שלי ואני כנראה אוהבת אותו אבל בא לי לעוף מהחלון. זו כנראה התחנה. אני מנסה לעבור לכיוון הדלת, ועדיין מרגישה את היד שלו שם. כוס עמאק, נראה לי שהיא ממש ממש שם. הוא לא סילק אותה. אני מועדת, כמעט נופלת, דופקת צרחה. כולם באוטובוס מסתכלים עליי. אני ממלמלת "סליחה" ואז חוזרת ואומרת שוב ושוב "סליחה" ורצה אל עבר הדלת, כנראה קופצת ממנה שניה לפני שהיא נסגרת עליי.אני מגיעה לאולמי וואט-אבר, לבת מצווה של התאומות מהשכבה שלי, ומנסה להינות וחושבת מה יהיה אם אני אפגוש שוב את האיש מהאוטובוס ונהפוך רשמית לזוג ונלך ביחד לאירועים שכאלה.

החלק הכי כואב בזכרון הזה, הוא שכשחלקתי אותו עם אדם מבוגר שהכרתי וסמכתי עליו התגובה שקיבלתי הייתה קרה, מאשימה, חסרת אמפתיה. אני לא זוכרת מה נאמר, רק שהרגשתי מטומטמת, מעוותת, חתיכת סוטה - כל זה לא נאמר לי, אבל כך הרגשתי. באמת האמנת שזה החבר הבא שלך?! שזה בסדר שהוא נוגע בך ככה?! שמשהו ממה שעברת הוא בסדר?! אולי בעולם שלך זה בסדר, רינה, כי משהו בך לא בסדר. את כל זה אמרתי לעצמי במשך שנים. לקח לי שנים להבין, שאני לא הראשונה ולמרבה הצער לא האחרונה שחוותה תקיפה מינית, ועשתה לה רומנטיזציה כי זה היה המפלט היחיד באותו רגע. ששום דבר מזה לא קרה באשמתי. שלא החצאית הקצרה בירוק מרקר מחריד, לא העובדה שנעצתי בו מבט בתחנת האוטובוס, לא העובדה שדיברתי אתו ולא העובדה שקפאתי - לא הופכים אותי לאשמה. אני לא אשמה. גם את לא.


צילום: לובה פיין- Feinshots הפקה: לי אלחסיד, שני צור.

על העמותה

אנחנו ב"כולן" שואפות לחיות בעולם שבו קולן של נשים נשמע ומקבל מקום שווה בחברה, בכל מקום ובכל זמן. אנו חולמות על חמישים אחוז (או יותר) נשים בכל תפקידי ההנהגה במדינה, על הורות שיויונית, על תרבות שבה עברייני מין מוקעים ונענשים ונשים שנפגעו זוכות לאמון ותמיכה מסביבתן, עולם שבו נשים אינן מוחפצות ואינן נסחרות ונקנות, עולם שבו לנשים יש שיויון אמיתי- חוקי, תרבותי וחברתי, ואת האפשרות לבחור את חייהן ללא הסללה מגדרית.

כתובת

דרך השלום 73 כניסה ב, דירה 5
תל אביב 6794220

togetherKulan@gmail.com

הירשמי לקבלת עדכונים
עדכונים
לכולן