• togetherkulan

2014 / ענבל

הם היו שישה ואני הייתי אחת. וזה היה מזעזע. אני זוכרת את הקולות שלהם בסלון, מתכננים איך להכנס, אחד אחד? בזוגות? כולם ביחד? הם צחקו ואני בכיתי. יותר מהכל אני זוכרת כמה הרגשתי לבד. הם היו שישה ואני הייתי אחת. זה לא היה "לא נורמלי" אחד כמו שאוהבים לומר, לא "תפוח רקוב" ולא "בושה למין הגברי". שישה גברים, נורמליים לגמרי, שישה מוחות שתכננו יחדיו, איך להזיק. איך לפגוע בי. שישה! ואני, לבד.

הם הלכו ואני עדיין בלבד. לא היה לי עם מי לדבר. ואם יאשימו אותי? אחרי הכל, שכבתי עם אחד מהם פעם והייתי שיכורה. ובכלל, בחברה שלנו, לדבר על מין? ואם מישהו יראה? ומה יחשבו עליי? התביישתי בשמם, בזמן שהם בטח התגאו. והייתי לבד ושתקתי והרגשתי חלשה.

אבל אני כבר לא לבד. גיליתי מרחבים של סולידריות נשית שאין שניה לה בעולם. גיליתי, בזכות הנשים האלו, שאני לא אשמה. הן האמינו לי, אף פעם לא אמרו שאני מגזימה. אין כמו כוח של ביחד ועכשיו אנחנו רבות והם שישה. ועכשיו אני כבר לא מרגישה חלשה. עכשיו אני כבר לא מרגישה לבד. עכשיו אני כבר לא מתביישת. אני לא רציתי את זה, זה לא הגיע לי. בואו לצעוד איתנו, כי גם אתן לא צריכות להרגיש לבד.




צילום: לובה פיין- Feinshots הפקה: לי אלחסיד, שני צור.

26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול